אוכל חינם |

ירון נהרי הרוויח ביושר את ההגדרה "החבר הכי טוב שלי". אני לא אפרט כאן בדיוק איך ומתי, אבל זה המצב. כשירון הודיע שבעקבות האקלים הכלכלי, האישי וכו' הוא נוסע לפיטסבורג לעשות MBA, ידעתי שנצטרך אירוע פרידה מכובד. ירון הוא איש עם רעיונות טובים. לכן, אירועי הפרידה מירון החלו ביום חמישי, במסיבה עד אור הבוקר בגני יהושוע, שבסופה מצאתי את עצמי זוחל בין שבילי הפארק מלא במספיק אלכוהול כדי שיוכלו לזקק ממני תרופה לחצ'קונים. ביום שישי החליט ירון לחלק את מעט החפצים שצבר במשך חייו הקצרים לחבריו הקרובים, בדירתו הלא ממוזגת ביפו. אני התנדבתי לבשל. אני תמיד מתנדב לבשל.

2 עקרונות מנחים היו לי בקביעת התפריט לערב. 1. אין מזגן. אין אוכל כבד, אין תבשילי קדירה, אין רטבים שמנתיים. 2. ירון צריך בשר. הוא מהאנשים האלה שאם לא אכלו בשר, הם מרגישים שלא אכלו בכלל. כך נקבע התפריט על פילה בקר פרוס על עלי בייבי וצנוניות (הרעיון נגנב מג'יימי אוליבר) למנה ראשונה, ועל ניוקי ביתי ברוטב עגבניות וזיתים למנה שנייה. לקינוח – גלידה דורו (יש להם גלידה בטעם שומשום שחור. פשוט לא ייאמן).

קודם כל, התוצאות:

פילה עגל צרוב על עלי בייבי עם צנוניות על מגש ענק משוק הפשפשים

ניוקי בצורות חופשיות עם רוטב עגבניות לא מסודר

מנה ראשונה

דבר ראשון תקנו פילה עגל כמו שצריך. תכל'ס, לדעתי הצנועה, פילה בקר טוב שהוא נקנה ומטופל כמו שצריך, אפשר לאכול ככה. נא. בגלל זה ניסיתי לשמור עליו כמה שיותר קרוב למקור – כלומר לא מבושל. התהליך היחיד שהבשר עבר במנה הזאת זה צריבה על מחבת ברזל יצוק שחיממתי למקסימום הטמפרטורה שהכיריים שלי יכולות לשאת. הצריבה לקחה דקות ספורות בלבד, בערך דקה על כל צד, אפילו פחות. אחרי הצריבה, נותנים לבשר לנוח כמה דקות לפני שפורסים אותו לפרוסות כמה שיותר דקות.

הפילה עולה על פלטת הברזל

צורבים את הפילה מכל הצדדים

נותנים לנוח על צלחת 10 דקות בערך

ופורסים בסכין חדה כמה שיותר דק

את הפרוסות שמתי במקרר, ואת ההרכבה הסופית של המנה כבר עשיתי בדירה של ירון. ההרכבה הסופית מאוד קלה. קונים שקית גדולה של עלי בייבי ומפזרים אותם על מגש. חותכים חבילה של צנוניות בכל צורה שרוצים (אני עשיתי רבעים) ומפזרים מחצית מהכמות על העלים. לאחר מכן מפזרים את הבשר על העלים, ועליו את שארית הצנוניות. מתבלים במלח ופלפל ממש רגע לפני ההגשה, ויוצקים קצת שמן זית וגבינת פרמזן מגוררת מעל הכל. כל הכיף במנה הזאת מבחינתי זה המגש הדרמטי. אל תוותרו על מגש גדול – זה עושה את כל ההגשה.

מנה עיקרית

פעם הייתי מסתכל בהשתאות על אנשים שמכינים את הפסטה שלהם לבד. מאז, למדתי עד כמה זה פשוט, טעים ודי כיף. ניוקי לדעתי זה דרך נפלאה להתחיל, ולראות כמה פשוט להכין את הדברים האלה לבד בבית. אין כמו תחושת הגאווה של הכנת מנת ניוקי מאפס. זה גורם לך להרגיש כמו מאמא איטלקית אמיתית. ניוקי אמיתי מתחיל בתפוחי אדמה. לוקחים תפוחי אדמה ומרתיחים בסיר, או עוטפים בנייר כסף ומכניסים לתנור – כשהמטרה היא לרכך את תפוחי האדמה.

תפוחי אדמה נכנסים לסיר

אגב, הדבר המוזר שמכניס מים לסיר בתמונה ונראה כמו ברז של רופא שיניים הוא מתקן לסינון מים שיושב מתחת לכיור. אני לא יודע כמה הוא משפר את האיכות של המים, אבל הוא כן משפר את הטעם שלהם, וזה חשוב. טוב, אולי לא כדי להרתיח תפוח אדמה, אבל טחינה תכינו תמיד עם מים שאתם שותים.

אחרי רתיחה של 40 דקות עד שעה, מוציאים את תפוחי האדמה למגבת, ונותנים להם להתייבש טוב טוב.

מייבשים את תפוחי האדמה

לאחר הייבוש הרבה יותר קל לקלף אותם, וכשהם יבשים הם לא מכניסים לחות מיותרת לבצק של הניוקי. נותנים להם להתקרר לחלוטין, מקלפים, ואז מחשבים כמויות לפי המשקל של תפוחי האדמה. המתכון המקורי מבצק אלים.

את תפוחי האדמה מגרדים בפומפיה, או באיזה מכשיר שאני בטוח שישמחו למכור לכם בכל מיני חנויות בישול שנראה כמו כותש שום ענקי והמהדרין שבמהדרין עושים איתו פירה. בכל מקרה, אל תרסקו אותם במעבד מזון כי אז תאבדו את המרקם.

מגרדים תפוחי אדמה

היו לי 900 גרם של תפוחי אדמה, אז הוספתי להם 3 חלמונים, 2 כוסות קמח לבן (אפשר גם קמח מלא, אבל אז הניוקי יוצא אפור. על בריאות משלמים), 60 גרם פרמזן, קצת אגוז מוסקט ו-2 כפיות מלח גס.

החומרים לבצק הניוקי

את הכל מערבבים ואחר כך גם קצת לשים לבצק דביק. חשוב מאוד לא לעבד את הבצק יותר מדי. ככל שלשים בצק יותר, המרקם שלו נהיה דומה יותר ללחם. זה מצוין כשמנסים לעשות לחם (לחם למשל צריך ללוש 10 דקות לפחות) אבל לא הכי מי יודע מה כשמנסים לעשות משהו עדין כמו ניוקי או עוגיות. בקיצור, ללוש עד שהמרכיבים מתחברים יחד ולא יותר מזה. התוצאה צריכה להיות בצק דביק, מהסוג שיגרום לכם לחשוב שאין בו מספיק קמח.

הבצק מוכן

אחרי שהבצק מוכן, מקמחים טוב משטח עבודה ומתחילים לעבוד:

שלב 1: לוקחים כדור קטן של בצק ומגלגלים מעט בקמח כדי שלא יידבק למשטח ולא לאצבעות

שלב 2: מתחילים לגלגל מהכדור צורה של נחש

שלב 3: משטחים מעט את הנחש עם האצבעות

שלב 4: חותכים מהנחש את הניוקים

את הניוקים אספתי וריכזתי לי בגאווה בקופסה, כשאת הרוטב והניוקי תכנתי להכין ברגע האחרון אצל ירון בבית. אין מה לעשות, ניוקי ורוטב זה דברים שצריך להגיש בשנייה שהם מוכנים. ככה זה נראה, לפני הטרגדיה הראשונה שציפתה לי בבית של ירון:

הניוקי לפני בישול

טרגדיה (1)

זה החום, אני יודע. הגעתי לבית של ירון, כל החומרים לארוחה מסודרים בצורה יפה בעגלת השוק הירוקה שלי, הכל מוכן לבישול מינימלי, בתשתיות המאוד מוגבלות של ירון (אפילו גז אין לו, למסכן). כשפרקתי את המוצרים, הבחנתי שאחרי ההכנה הזהירה של הניוקים בקופסה, החום המיס אותם חזרה לערימה של אותו בצק דביק שהתחלנו איתו. להכין שוב ניוקי אני לא יכול, כי אין לירון קמח בבית. נשמתי עמוק והכנתי את המגש הדרמטי עם הבשר. מזגנו לעצמנו אוזו עם מיץ אשכוליות והכל כבר נראה יותר טוב.

רוטב עגבניות לניוקי

אחרי שהמוזמנים חיסלו את מגש הבשר (פרט לחבר שאוכל כשר ולרוסיה ההריונית שלא נוגעת בבשר לא מבושל גם אם החיים שלה תלויים בזה), התחלתי להכין את הרוטב. מדובר פה ברוטב עגבניות בסיסי מאוד, שהוא בעצם בסיס אפשרי לאינספור מנות איטלקיות. זה רוטב עגבניות שיכול לשמש לפסטה, לניוקי, לפיצה, ללזניה – לכל מה שטוב בחיים. אחרי שלומדים את המתכון הבסיסי אפשר להתחיל לשחק איתו ואז ממש אין גבולות לעניין.

התחלתי עם שמן זית משובח במחבת (2-3 כפות) יחד עם כוס זיתים שחורים קרועים לחתיכות ביד (אל תשתמשו בחיים בזיתים מקופסה, או מצנצנת. זיתים טובים יש רק באוויר הפתוח), חצי כוס בזיליקום קצוץ, ובערך חצי ראש שום פרוס דק. זה נראה ככה:

השום, הזיתים והבזיליקום במחבת

נותנים לשום לתפוס מעט צבע, ואז מוסיפים 7-8 עגבניות גדולות חתוכות לפלחים גדולים.

העגבניות נכנסות לרוטב

לרוטב נכנסות רק עגבניות. לא רסק עגבניות, לא עגבניות מרוסקות, רק עגבניות טריות. זה גם הזמן להוסיף מלח ופלפל. לא צריך להמליח יותר מדי, לפחות לא בגירסה הזאת, כי אחרי שהעגבניות יהפכו לרוטב נמיס לתוכו גם גבינת פרמזן שתוסיף הרבה מאוד מליחות לרוטב. החום יפרק את העגבניות, ועל ידי שליטה בזמן הבישול (במילים אחרות, מתי שמורידים את האש) נוכל להחליט האם אנחנו רוצים חתיכות גדולות של עגבניות ברוטב, חתיכות או קטנות או בלי חתיכות בכלל. מה שכן, בצורת ההכנה הזאת הקליפות של העגבניות יישארו ברוטב. לי זה לא מפריע ואפילו אני מעדיף את זה ככה, אבל אם אתם רוצים רוטב חלק לגמרי וקרמי תוכלו להעביר אותו אחרי הבישול במסננת דקה.

תשחקו עם הרוטב. כשאתם מכינים פיצה תוציאו את הזיתים ותחליפו את הבזיליקום באורגנו (טרי). אפשר במקום בזיליקום להכניס גם טימין, או תערובת של טימין ורוזמרין. אפשר להכניס לרוטב עגבניות שרי ולתת להם להתבשל קלות ואז להגיש עם פסטה. אפשר להוסיף לרוטב טונה, או סלמון, או אנשובי. אפשר להוסיף עלי תרד, קישואים – בלי סוף. זה אחלה רוטב, קשה לפספס איתו, והכי כיף זה כל פעם להכין אותו אחרת.

אחרי שהעגבניות מצטמצמות והרוטב מסמיך, מוסיפים את הפרמזן (וגם זה אופציונלי, אפשר לפזר פרמזן על המנה המוכנה).

הפרמזן נכנס לרוטב

מכינים את הניוקי

עזבנו את הניוקי כשהוא חזר להיות עיסת בצק דביקה וחסרת צורה. נזכרתי שראיתי באיזה תוכנית בישול מתישהו שמכינים ניוקי גם עם שק זילוף, ומזלפים אותם למים הרותחים. החלטתי לאלתר שק זילוף משקית ניילון שהיתה שם.

למרות התקווה, זה לא עבד. אחרי שתי ניוקים שיצאו מהשק זילוף, כל הניילון התפרק והכל כמעט עף למים הרותחים שבסיר. מה שעשיתי זה פשוט פתחתי את השקית, לקחתי שתי כפיות, והתחלתי לעשות צורות כמה שיותר דומות לניוקי ולהעיף למים (בגלל זה בתמונה בתחילת הפוסט הניוקים נראים כמו כופתאות מזרח אירופאיות).

כשאתם מכינים את זה תדאגו שזה לא יקרה לכם. אל תוציאו את הניוקי מהמזגן! כדי להכין אותם פשוט זורקים אותם במנות קטנות לתוך מים רותחים (לא יותר מכל 10 ניוקים בכל פעם, כדי לא להוריד מדי את הטמפטורה של המים). הניוקים מוכנים כשהם צפים על המים. זה הולך מאוד מהר.

התוצאות – טרגדיה (2)

סך הכל נראה לי שמי שהגיע די נהנה מהאוכל. זאת אומרת, חוץ מהחבר הדתי שחשבתי שיאכל מהניוקי, עד שהוא בישר לי שמה שמבושל בערב שבת (תוך חילול שבת) הוא מן הסתם לא כשר. לא חשבתי על זה. יכול להיות שבגלל זה היכתה בנו אצבע אלוהים, ולמחרת כל מי שאכל מהבשר קם עם קלקול קיבה נוראי. זה גרם לי להגיד לרוסיה ההריונית שלי משפט שלעולם לא חשבתי שאומר, והוא שלא אכפת לי שתמשיך לאכול כשר במשך כל חיינו המשותפים.

קשה לי להאמין שהקלקול בבשר הגיע מהקצב. סך הכל אפשר לראות על בשר כשהוא לא טוב שקונים אותו. נראה לי ששני דברים פעלו נגדי כאן: אחד זה חוסר ההתחשבות שלי בחמסין, כלומר הזנחה פושעת של קירור הבשר בכל התהליך. העניין השני זה שהמנה היתה בנויה ל-10 אנשים ומעלה, כשבסופו של דבר אכלו אותה 6 אנשים. כל אחד הכניס לעצמו בממוצע בערך 200 גרם של בשר כמעט לא מבושל, וזה לא מעט. בקיצור, רק ביום ראשון בערב החלמתי מהסיפור הזה. לא קל.

ירון טס מחר בלילה, אם הוא יצליח לקבל עד אז ויזה. לפחות לא הרסתי לו את הטיסה…